באחד מימות הפסח, שאל אחד התלמידים שאלה, כיצד ייתכן שאדם לא מצליח לזכור את ההגיונות שהוא מקבל מהעליון, הנקראים בשפת המקובלים מוחין דצלם. לא נתעכב כאן על משמעות אותם המוחין שהעליון נותן לתחתון (אולי בפעם אחרת..), אבל נביא כאן את תשובתו של כבוד הרב אדם סיני לאותו תלמיד, תשובה ממנה ניתן ללמוד רבות על דרכי העבודה של האדם המחפש אמת.
ישנה בדיחה במסטיק בזוקה (באריזה הבדידה, לא בקופסאות), שמספרת שדני, מחפש את הכובע שלו, ברחוב, וחברו שואל אותו מה הוא מחפש, ודני עונה שאת הכובע. "ואיפה איבדת את הכובע דני?" שואל החבר - ברחוב השני. "אז למה אתה מחפש ברחוב הזה?" כי ברחוב הזה יש פנס וברחוב השני אין - תשובתו העמוקה של דני.
ושימו לב מה הבדיחה הזו אומרת עלינו, אנחנו, מחפשים ומחפשים, ומשקיעים בכך יגיעה מרובה, וממשיכים לחפש. והיכן אנו רוצים לחפש? רק היכן שישנו האור. רק היכן שאנו רואים או חושבים, שנקבל תענוג והנאה. ברחוב השני, אומר דני, אין פנס, אין מי שנותן תענוג, לכן, הוא לא רוצה לחפש שם.
ומה אומר משל זה בנפש שלנו? שאנחנו לא רוצים להשקיע יגיעה, במקום שבו לא יהיה לנו (לכאורה תענוג). כי אנו במצב לא מתוקן, שרוצים רק לקבל לעצמנו. ועוד, אנו עונים תשובה מטופשת כל כך, ביודענו, שהכובע, המטרה האמיתית, הדביקות האמיתית, אינה נמצאת דווקא ברחוב המואר, ואנו יודעים שאנו מחפשים במקום הלא נכון, וטומנים את הראש וממשיכים.
אז מה לעשות? כשלומדים הרבה פנימיות, וחכמת הקבלה, מגרים את הנקודה האמיתית שבתוכנו, שמוכנה לעבור לחפש ברחוב החשוך.
ללימוד אמיתי של חכמת הקבלה - פנו עוד היום hasulam.site@gmail.com
מחברכם
ניר לפידות - תלמיד בבית מדרש הסולם
יישר כח ניר, באמת הרבה פעמים מחפשים את האור, כשצריך את הכלי, זה באמת טבע שצריך להסיר מתוכנו.
השבמחק