בין הרצון האמיתי לדמיוני

ביסוד השבועי הרב אדם סיני מלמד אותנו לעשות מיון בסוגי הרצונות הקיימים בתוכנו ולהבדיל בין הרצונות האמתיים לדמיוניים.

מהו רצון אמתי? זהו שמקרב אותי לתכלית שלי כאדם. מהו רצון דמיוני? זהו כזה שאינו מקרב אותי לתכליתי או אפילו מרחיק אותי ממנה. לרוב אנו נוטים לפעול את הדמיוניים. עבודה של התגברות מוטלת עלינו למטרה זו.

לפניכם דו-שיח בין רצון דמיוני (רצון לשינה) לבין רצון אמתי (לקום ללמוד תורה):

השעה 3:20 לפנות בוקר (בחסידות אשלג מאמינים בלקום מוקדם וללמוד תורה). המכשיר הסלולרי מתעורר משנתו ויחד עמו הוא קורע אותי מהחלום המתוק.

רצון לקדושה: קדימה, צריך לקום. 10 דקות להתארגנות זריזה, ברכות השחר, הכנת כוס קפה ולהתחבר לשידור. יש שיעור ב"פרי חכם".

רצון לישון: עזוב אותך! אתמול הלכת לישון מאוחר עבר עלינו יום מתיש ועמוס. נישן עוד חצי שעה ואח"כ תקום. כ"כ נעים מתחת לשמיכה...

רצון לקדושה: נראה לך? אני אפסיד את השיעור בפרי חכם! אין מצב. אני קם!

רצון לישון: למה אתה כזה לחוץ על השיעור? תקרא את הסיכום ששולחים לך למייל וזהו. זה כמעט אותו דבר...

רצון לקדושה: אתמול שכנעת אותי עם התירוץ הזה ובסוף לא קראתי ולא נעליים. הפעם זה לא ילך לך.

רצון לטומאה: שמת לב שבזמן הזה שאנחנו מדברים כבר עברה רבע שעה? עדיף להירדם וזהו.

רצון לקדושה: מה!? אני לא מאמין! בסוף גם שום דבר לא יהיה לי. זהו אני קם. 'מודה אני לפניך...'

מהו הדבר הבונה את נפש האדם?

היו היה פעם בכפר נידח שני אנשים- האחד עשיר והאחד רש. ויהי היום והאיש העני הלך יחד עם אשתו לעיר והנה תוך כדי הליכתם בחוצות נחו עיניה של האישה על אחד מחלונות הראווה.

'במה עיניך מביטות?', שאל האיש. נאנחה האישה ואמרה: 'על הבושם המונח על המדף, ומפני זה נאנחה אני. מפני שנפשי יודעת שאין פרוטה מצויה בכיסנו'.

באותו רגע גמלה החלטה בלב בעלה: 'אקנה לה בושם זה כדי לשמח את ליבה, ויהי מה. הן אני אוהב אותה ורוצה אני להראות לה חיבתי אליה'.

הם חזרו לכפרם ומאותו יום חדל האיש לנסוע למקום מלאכתו בתחבורה ציבורית. היה משכים קום ויוצא מביתו יותר מוקדם ברגל, ואת הכסף שחסך היה שם בצד כדי לקנות את המתנה לאשתו. לעיתים נמנע מלקנות לעצמו פת שחרית או ארוחת צהריים ושוב-את הכסף היה שם בקופת החיסכון שהועיד לבושם.

כך עברו עליו שישה חודשים שלמים והוא ראה איך מיום ליום ומחודש לחודש גדל הסכום עד שסוף סוף השיג את כל הדמים הדרושים. אז החליט לנסוע העירה ולקנות את המתנה לאשתו. אחוז התרגשות וחסר סבלנות, הגיע האיש לחנות וקנה את הבושם. 'עטפי אותו יפה, שהוא ייראה נחמד למראה וכך תגדל שמחתה של רעייתי'. ביקש העני את המוכרת.

בדרך הארוכה הביתה, ביקש האיש לנוח קצת אך לא יכול היה לעצום עין מרוב התרגשות. כשהיגיע לכפר הוא פנה היישר אל ביתו, אך מרוב שהוא שגה בדמיונות על איך אשתו מתרגשת מהמתנה, לא ראו עיניו את האבן הגדולה על הרצפה הסמוכה למעונם הדל. מעד האיש ונפל מלוא קומתו ארצה. הבושם נשמט מידיו ונשבר. כל תכולת הבקבוקון נשפכה ונבלעה באדמה.

ומעשה עם האיש העשיר שפעם באה אשתו אליו בזמן שהוא עסק בניירותיו ועסקיו ובקשתו 2000 רובל כדי לקנות לעצמה טבעת יהלום מיוחדת במינה. חסר סבלנות על ההפרעה הבלתי רצויה באמצע מלאכתו, אמר: 'לכי לך למגירה ברהיט הצרפתי העתיק, וקחי לך משם כל סכום שתרצי. העיקר-הניחי אותי לנפשי מפני שעסוק אני'. הלכה האישה וקנתה לעצמה את אשר רצה ליבה.

בכך מסתיים סיפורם של האיש העשיר והאיש העני שגרו בכפר נידח.

כאן המקום לשאול: מי זכה לאהוב יותר את אשתו, העשיר או העני?. התשובה הברורה היא שהעני. ואז אנו שוב נשאל: אבל העני לא הצליח לתת לאשתו את הבושם ואילו העשיר כן הצליח לתת לאשתו את כספו? וכאן התשובה תהיה: העיקר האהבה. מה שקובע הוא מה הרגיש הבעל כלפי אשתו.

מוזר הדבר שכאן ברור לנו שהנקודה הפנימית היא החשובה, בו בעת אנו עוסקים רוב הזמן להשיג תמורות חיצוניות: כסף, יופי, בית יפה ועוד. האם זה אומר שאנו צריכים לחיות בבתים לא יפים? או לאכול אוכל מזין ולא משנה אם הוא ערב לחכנו? התשובה היא לא. אלא עלינו לפעול את המעשים ברובד החיצוני המורגש לנו דרך חמשת החושים, אך יחד עם זאת לחפש את השינוי, את התמורה, בתוכנו פנימה. הכוונה היא זו המשאירה רושם והיא זו שבונה את צד האדם שבנו. שאיפת חיינו צריכה להיות להשתמש בחיצוניות בשביל הנקודה הפנימית. שם צריכה להיות מטרתו.

למדנו בהקדמה לספר הזוהר של בעל הסולם זצ"ל (אות סו): "ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות". השאלה היא: מהו העיקר אצלי? מה אני שם כמטרה ומה כאמצעי? על כל אחד מאתנו מוטלת החובה לשאול שאלות נוקבות אלו, מתוך לחיות חיים אמתיים יותר, נכונים יותר, תכליתיים יותר.

ונסיים בציטוט מתוך דברי הרב אדם סיני שליט"א בספרו "התורה, האדם ומה ביניהם" (עמוד 125): "על האדם, המחפש אמת, מונחת החובה להשיג מטרה פנימית לפעולותיו החיצוניות...אל לו לאדם לומר יותר העיקר הבריאות. מעתה יאמר, העיקר הרוחניות".

שנזכה....

יוני

לפרטים, תגובות ולימוד אמיתי של חכמת הקבלה
hasulam.site@gmail.com
hasulam.co.il

ואז הוא שאל "סליחה אדוני, כמה עולה היוגורט?"

בבוא האדם בפתח הרוחניות, מסתבר שאין קלה היא להשגה.

אך אין בכך כל הפתעה. הרי גם כשאדם נרשם ללימוד מקצוע, מתחוור לו מיד כי בעבור הדיפלומה, יצטרך לשלם, לא רק שכר לימוד, אלא יצטרך להתייגע, ולשלם מזמנו, מרצו ושכלו, כדי לעמוד בתנאים לקבלת התעודה או התואר.

האדם הנאור, יאמר, בד"כ, שכן, חפץ הוא בחיים שהם רוחניים יותר. אם כן, מדוע כה מעטים הם ההולכים בדרך האמת באמת?

התשובה - בגלל היוגורט.

נביא משל מדברי הרב אדם סיני, ראש בית מדרש הסולם ללימוד חכמת הקבלה ופנימיות התורה בדרך בעל "הסולם":

אדם נכנס למכולת, בוחר את היוגורט שהוא אוהב וניגש למוכר. המוכר אומר שהיוגורט עולה 5 שקלים. עונה האדם, שהוא אינו מוכן לשלם עבור היוגורט. המוכר, נבוך, אומר שאם כך, לא יוכל לקבל את היוגורט. "אבל למה?" נזעק האדם. "אני רוצה את היוגורט". על היוגורט, צריך לשלם, גם אם מאוד רוצים אותו, צריך קודם לשלם עליו. וכך נותר האדם, מבולבל מעצמו, מתווכח עם המוכר במכולת, ולעיתים נמשך ויכוח זה עשרות שנים, בתוכנו.

משל פשוט פשוט.

רובנו, לא רוצים לשלם על הרוחניות. אנו רוצים אותה. אך לא רוצים לשלם עליה. הגשמי, מזין את הרגשת הגוף מיד, לכן, קל יותר לעבוד בעבורו, שכן התשלום הוא מיידי. הפנימיות, הרוחניות, הרגשן עתידי ונסתר, ועל כן, הממהרים, חסרי האופק, אין ביכולתם להתאפק.

מהו התשלום? זאת עוד צריך לברר.

הבהרה - כפי שנכתב בפוסט "עבודה עצמית ברוחניות", מי שעובד על הצד הרוחני שלו, אבל רק כדי שהוא יתגדל, ושיהיה לו טוב מבחינה נפשית, ושהוא יהיה אדם משוכלל, כל זה עדיין לא נחשב כמו מישהו שמשלם על הרוחניות, כי הדבר סותר את הגדרת הרוחניות.

להיות לפיד ראש?

מי ראוי להיות ראש?

למי הזכות לומר, אני אהיה הראש, המנהיג, כולכם תלכו אחרי?

אנו לא עוסקים בפוליטיקאיות, או בעסקנות ח"ו, אנו מתלמידיו של בעל "הסולם" זצוק"ל, ומשכך, נפנה להבין מהי הבחינה הרוחנית של "ראש".

הגדרה - כותב בעה"ס בתלמוד עשר הספירות, כי ראש הוא בחינת "ממטה למעלה", היינו, שאני, מטה בחשיבות והעליון (הבורא ית'), הוא מעלה בחשיבות.

כמה אור וכמה שמחה צריכה להיות לאדם בהיותו מברר אמיתות נשגבות דרך חכמת הקבלה, ואינו מתבלבל מתעמולה כזו או אחרת של "מועמדים" לרגע.

מפרש רבנו, הרב אדם סיני שליט"א, כי מי שרוצה להיות ראש, צריך לדעת, שגם לו, יש משהו או מישהו, שהוא למעלה ממנו, שזו תכונת ה"ממטה למעלה".

אבל מי יכול להיות מעל המנהיג? ונניח, שהמנהיג הינו אדם לא דתי?

על כך נענה, כי ה"למעלה" יכול להתלבש בצורות שונות, למשל, האידאה, צריכה להיות מעל המנהיג. כמובן, שאנו בני האמונה, נאמר כי הקב"ה הוא בחינת הלמעלה של כל מנהיג. ייתכן שיהיה מנהיג אשר בחינת העליון שלו הוא אדם אחר, בעל שעור קומה רוחני (למשל בעל "הסולם").

וכאן אבחנה מייסרת. האם אותם הצצים, מוכנים לומר "אני ראש ואני פועל ממטה למעלה"? יש כאן מישהו מיכם שמסוגל לדמיין את אותם שרוצים להיות ראשים ומנהיגים מוציאים משפט כזה מפיהם?

לא נכליל, אבל נכליל ונאמר, כי כפי שהמציאות מוכיחה, כנראה שאלה אומרים לעצמם יום יום טרם יעלו על יצועם, אחרי שקרו קריאת שמע שעל המיטה - אני מעלה בחשיבות, ואין דבר שנמצא למעלה בחשיבות ממני.

כתלמידי בעה"ס, לא נסתפק במנטרה של "הם לא בסדר", אלא נקח הכל לעבודה פנימית, האם אנו, במקומנו, ראויים להוות ראש? האם אנו פועלים את בחינת ה"ממטה למעלה"?

ניר, הסולם

לפרטים, עניינים ולימוד עמוק של חכמת האמת
hasulama.site@gmail.com
hasulam.co.il

התסיסה "החילונית" והמראה החיצונית

כפי שמלמד אותנו הרב אדם סיני, המציאות, הסביבה נותנת לאדם אפשרות חזקה ביותר לתקן עצמו.

עד כדי כך, שכל המצב שאדם מצוי בתוך חברה כזו או אחרת, הוא כדי להראות לאדם היכן הוא מצוי ביחס לסביבה זו.

הדבר נקרא "המראה".

שומעים מפה ומשם, על התססה של הציבור הכללי בארץ ישראל כנגד אחינו החרדים.

כמו תמיד באשלג, אנו פחות מתעניינים בתופעות שהן חיצוניות בלבד, ועם זאת נצבט הלב לראות כיצד כתבות או עיתונים גורמים לאחינו מהציבור הכללי לתקוף חרדים פיזית ומילולית.

אך, אל לו לאדם המחפש פנימיות, לומר דברים כמו "החילונים אשמים בהסתה!", "אי אפשר לדבר איתם" וכו'.

לדבר כך, אומר לפספס את העבודה החשובה שמוסר לנו הבורא ית' בכל המצב הזה.

מה כן?

עלינו להבין, שאם יש ציבור שהוא חיצוני אלינו, שמתריע, ומתריס, ומתלונן, משמע, שיש כנראה דברים, בתוך המחנה, שיש לבדוק, ולתקן!

הלא, הבורא מדבר אלינו דרך המציאות!! ואם מתרומם כל עצום שכזה המכוון כנגד הציבור שומר תורה ומצוות, בוודאי, שיש עניין פנימי שחייב להתקן כתוצאה מהגל הזה.

ואם נבוא בחשבון נפש קצר, ונשאל את עצמנו, הציבור הדתי:

האם אנו באמת מתוקנים מבפנים?

האם באמת הגענו למדרגה של אהבה וכיבוד הזולת?

האם באמת, כל מעשינו בחיצוניות, מלווים בכוונה פנימית?

האין אנו הדתיים, פוגעים לעיתים בכבוד חברינו?

משאלות קצרות אלו ברור (לכל מי שאמיתי לפחות), שהעוצמה החיצונית המתגלגלת עלינו מצד אחינו הלא דתיים, באה לעורר בנו נקודה פנימית חזקה של התבוננות והתכנסות פנימה.

מה שנעשה כלפי חוץ עם החילונים חשוב עשרות מונים פחות, ממה שכל יהודי ירא שמיים יסיק במה הוא חייב להשתפר ולהתעסק אצלנו בבית הפנימי ובליבו.

חבל להתלהם ולהגיב בחוץ, קחו את זה פנימה, כי רק שם זה משנה.

יהודה
בית מדרש הסולם
hasulam.site@gmail.com
hasulam.co.il

חופש הפרט והגוף

חופש הפרט.

אכן מושג שגור ויפה המשוגר מפי רבים כתרופת הפלא לחולאי האנושות.

חכמת הקבלה מגדירה יפה את מושג הפרט - גוף. ראש - מייצג את הכלל. הגוף, מייצג את הפרטיות, או הפרט.

בכל פרצוף ישנה בחינת ראש הפרצוף (ג"ר) ובחינת הגוף (ז"ת), כאשר הג"ר מייצגים את בחינת הרצון להשפיע ולהתחבר, ואילו הז"ת מייצגים את הרצונות הפרטיים, שנאמר כאן שגם הם חשובים ומוכרחים לקיום הפרצוף והעולם.

נבוא מכאן להבנה ברורה, כי אין באמת חופש לפרט.

שוב, ולא להבהל, אין חופש לפרט.

האם יעלה על דעתנו, שליד, או לרגל, או לכליה, יהיה חופש פעולה מצד עצמה? האם נסכים שמי מאברי הגוף, יפעל בניגוד לצורך הכלל, אותו מייצג הראש-השכל?

ונניח לרגע, כי קיים חופש הפרט, האם לפרט יש חופש לפגוע בכלל?

האם ייתכן, כי מאחורי הביטוי השגור, מסתתר לו בעצם רצון להפקרות, ולא רק לחופש?

מהו החופש האמיתי?

לימוד חכמת הקבלה מסדר את מחשבת האדם עפ"י החוקים הרוחניים העליונים שטבע הבורא גם בבריאה, למשל החוק שאומר:

"כל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא".

אם כך, האם באמת יש חופש לפרט?