אז מה צריך לשרוף?
אל לנו להתבלבל, מה שאנו שורפים את הלחם בערב פסח, זהו רק סממן חיצוני לפעולה הנפשית הנצרכת מאיתנו, ולא משנה כמה חומר בערה נשפוך על הלחם מבחוץ, ואיזה מדורה גדולה נעשה בערב פסח, אם לא נהין ברוחנו את ביעור הנגע הפנימי. יש לנו תאווה גדולה ואנחנו רוצים לבטל אותה. למשל תאוה לעוצמה, רצון לשלוט, רצון לכבוד, רצון לישון הרבה. וצריך לוותר על זה. צריך לשרוף את זה. זו היא דרכה של חכמת הקבלה.
אז לכאורה, אפשר לחזור ולשאול כאן, מה, לא נישן? לא נאכל? לא נשתמש בעוצמה? לא נקבל כבוד בפסח? והרי כבר אמרנו שחז"ל לא רצו לבטל את יצה"ר מן העולם? ואם זו הדרישה מאיתנו, מדוע לא צוו עלינו לנהוג כך בימי הפסח (לא לישון, לא לאכול וכו')? מדוע לא נקבע כך להלכה? מדוע עם ישראל, ואפילו הרחוקים שבהם מקפידים על הסימנים החיצוניים של פסח? אלא, שיש סגולה מיוחדת בסימן. ולא בכל סימן, אלא דווקא בסימנים המיוחדים שקבעו לנו חז"ל.
לכאורה היינו צריכים לעשות רק את העבודה הרוחנית בפסח (לא לקבל כבוד, לא לפעול בתאווה וכו'). אבל, יש לנו מציאות גופנית. ההתרשמות העיקרית שלנו היא מהחיצוניות, מהחושים שלנו, שדרכם אנחנו תופשים את המציאות. ולכן אנחנו עושים לנו מסגרות של עבודה. מסגרת העבודה הגשמית שלנו כפי שמבטאת לנו ההלכה בנקודת ההרגש, היא חשובה מאוד, ואסור לנו לפגום בה בשום פנים ואופן. ואנו יכולים לראות על עצמנו, מה יותר קשה לנו, שיחשבו עלינו דברים רעים, או שיעשו לנו בפועל ממש דברים רעים? כשהתורה "מאיימת" בעונשים גשמיים, זה יותר מפחיד ומרתיע, מעונשים רוחניים – כגון ריחוק מה'. לכן, אנחנו חייבים מסגרת פרקטית גשמית, שתשמור לנו על העבודה הרוחנית.
צריך לשמור על החיצוניות, לא כי היא חשובה. חיצוניות צריך לשמור כי היא המסגרת לעבודה הפנימית כפי שקבעו לנו חז"ל. אבל באם רוצים אנו לעשות עבודה אמיתית, עלינו לחשוב על הכוונה שאנחנו עושים בפסח, ואת הכוונה לומדים דרך פנימיות התורה. את המסגרת ההלכתית נותנים לנו חכמי ההלכה. את התוכן הפנימי שנגזר מהמסגרת הסגולית שיצרו לנו חז"ל, גוזרים מלימוד חומרים המגרים את פנימיות האדם – ספר הזוהר לדוגמא ועוד ספרים קדושים המכוונים יותר אל הנקודה הפנימית שבאדם.
