סעודה של תבלינים?

כתוב "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (מסכת קידושין עמ' ל') ואם חמץ זה יצר הרע, איך אפשר לבטל את יצר הרע? הרי בלי יצר הרע אי אפשר לחיות. כשחז"ל רצו לבטל את יצר הרע, נרעשו שמיים. אמרו בלי יצר הרע לא יהיו גשמים. בלי יצר הרע אין קיום לעולם. התורה מתבטלת אם אין יצר הרע.

נותן על זה משל הרב"ש (רבי ברוך שלום - בנו בכורו של בעל "הסולם"), כתוב "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", אתם ראיתם פעם בן אדם מגיע לסעודה, ושמים לו רק תבלינים על השולחן? אתה רוצה מלוח? תאכל מלח. אתה רוצה חריף? תוכל פלפל חריף. אבל האדם לא רוצה לאכול בצורה כזו. ולמה לא רוצה לאכול סעודה של תבלינים? מי שרוצה רק תורה, בלי שיודע שיש לו יצר הרע, אין לו סעודה אמיתית מהמציאות. אדם צריך קודם לדעת מהו יצר הרע, ואז צריך לתקן אותו. לא צריך לבטל את האני, את העצמיות שלי, את הרצונות שלי, צריך רק לתקן אותו. לא צריך לבטל את הרצון לקבל, רק צריך לשנות לו את הצורה שיהיה בעל מנת להשפיע. למשל, שנהנה מהארת הבורא, לא כי אנו רוצים להנות, אלא כי הבורא ית' רוצה שנהנה. נשתמש ברצונות שנתנו לנו, אבל במסגרת של קדושה.

העבודה שלנו אם כך היתה צריכה להיות לאכול את החמץ, אבל בצורה שונה, כמו שאמרנו, לא לבטל את הרצון, אלא לשנות את צורתו. אולי למשל, היינו יכולים למתק את החמץ עם דבש כמו בראש השנה, אבל מדוע לא לאכול חמץ בכלל?

והתשובה כאן היא, שהזמן הזה המיוחד בפסח הוא זמן שבו אני נותן לעצמי את הכח לוותר על החמץ לגמרי. אם יהיה לי את הכח לבטל אותו לגמרי בפסח, אחר כך תהיה לי אפשרות להשתמש בו (בחמץ – ביצר – ברצון שנתן לי הקב"ה) בצורה הנכונה. לכן פסח זה רק זמן אחד, רק רגל אחד משלושת הרגלים, אחד מג' הקוים (בחכמת הקבלה, ימין שמאל ואמצע) וזה לא כל השנה. לכן רבי שמעון אומר לרבי יהודה בפרשת בא בזוהר, שאי אפשר לעשות כל השנה ביטול של יצר הרע כי צריך להשתמש ברצון, ולא צריך לבטל כלום ממה שהבורא נתן לנו ח"ו (כמו שאומרים למשל בנצרות) אלא צריך להשתמש ברצון בעל מנת להשפיע (להשפיע נחת רוח לבורא), אין לבטל את האני צריך להשתמש בו. אבל בזמן מסויים – פסח – צריך לראות שאפשר לוותר עליו לגמרי ולא להשתמש בו בכלל. רק מי שוויתר לגמרי על משהו, יוכל להיות הבעלים שלו באמת.

לכן דרכנו, שבפסח עושים עבודה שהיא נכונה ורלבנטית רק לזמן המסוגל של חג הפסח והיא ביטול מוחלט של האגו, של האני, אפילו לא גרגיר. ורואים זאת בחוש בסביבה החיצונית, שכל אחינו בית ישראל, ובפרט הנשים, מדקדקות עד למאוד פן יוותר מעט מן המעט מן החמץ בבית. אין וויתורים בניקיון לפסח.