יום ראשון, 29 באפריל 2012

כבוד ראש השב"כ וראש המוסד נגד כבוד ראש הממשלה ושר הבטחון


 לאחרונה, נחשפנו להתבטאויות של ראשי גופים גדולים שפרשו מתפקידם, והחלו לשפוך החוצה ביקורות נוקבות כלפי מי שעד לא מכבר היו הממונים עליהם מטעם הממשלה. בד"כ הופנתה הביקורת כלפי ראש הממשלה, ואולי גם שר הבטחון (ראה מקרה הרמטכ"ל). 

 אין לנו עסק או רצון לעסק בפוליטיקה או תככים, רק, כמו תמיד, ננסה להבין, מה המציאות הזו, שמתראית לנו מבחוץ, צריכה ללמד אותנו על פנימיותנו כפי שחכמת הקבלה מלמדת אותנו.

 המכנה המשותף להתקפות האלה, שלעיתים, מעבר לביקורת שהיא אולי עניינית, היו בעלות כיוון אישי, הוא חוסר בהתבטלות. אני מציע לכולם לשמוע את דברי הרב אדם סיני שליט"א כאן, בהתייחסו לרצח הרב אבוחצירא זצ"ל ואחד הדברים המרכזיים אליהם התייחס הרב, היה, החוסר בהתבטלות, ממנו סובל כל הדור הזה. 

 ההתבטלות, היא היא הכלי החזק ביותר, כנגד הגאווה (כפי שעבודה למעל הכלל, היא הכלי החזק כנגד האנוכיות), ובקל אפשר לראות היום, כמה כולנו לא מסוגלים להתבטל למי שמעלינו, בכל מסגרת שהיא. בשעור הנ"ל הרב נתן דוגמאות מאוד חזקות בהם הפרט אינו מוכן להתבטל למנהיג החילוני (רצח רבין ז"ל) או הדתי (רצח הרב אבוחצירא). אך, העניין נמצא גם במקומות הפשוטים ביותר - אדם עולה לאוטובוס - ולא באמת מוכן להתבטל אל הנהג, שכרגע, בסיטואציה הזו, הוא הוא המוביל, ועדיף לכולם, לתת לו להתרכז בהובלה. תארו לכם, שכל אחד מהנוסעים יגש לנהג וידרוש ממנו לנהוג על פי דעתו שלו!

 עכשיו, נוכל להסתכל פנימה, ולהבין, מה פתאום ראש השב"כ מתבטא בצורה כה תוקפנית נגד מי שהיה ה"בוס" שלו. לכן, כולנו צריכים להתחזק ולעבוד על נושא ההתבטלות, שהוא חשוב ומשמעותי בנפש האדם, וללא זאת, אין לאדם אפשרות להתקדם בעבודת הנפש שלו, כפי שמביא הזוהר הקדוש, שהיראה (התבטלות) היא השער לכל מצוות התורה, ומי שאינו פועל ביראה, לא מקיים באמת כלום. 

 להצטרפות לקבוצה שעובדת באמת על התבטלות, ללימוד עמוק ומקיף בנושאים כאלה
050-3143344 או hasulam.site@gmail.com

באהבה
דוד היימן
בית מדרש הסולם 



 

יום ראשון, 22 באפריל 2012

כשהרב קוק פגש את הרבי מסאטמר

כידוע, בזרמים הדתיים השונים, קיימת התייחסות שונה מן הקצה אל הקצה בכל הנוגע ליחסם למדינת ישראל. קיימים הזרמים שרואים עצמם כחלק אינטגראלי מן המדינה, יצאו להלחם למענה ויתרמו לה בכל כוחם, ישנם כאלה המכירים במדינה ומוסדות הרישמיים, אך לא יצאו מגידרם למען עקרונות מסויימים של המדינה, וישנם כאלה שמאמינים שמדינת ישראל היא יישות אסורה בכלל, תינוק שנולד בחטא.

האמת, החילוקים הללו מושרשים שנים רבות לפני שקמה ישראל, וכמשל רק נביא את הדעות הכה מנוגדות, והכה מנומקות של שני זרמים – הרב קוק (הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל), מקובל ענק והוגה חשוב היה תומך נלהב ביותר של רעיון המדינה, כמובן במסגרות המתאימות גם לדת. עד היום ציבור המאמינים שלו מרגיש נאמן למדינה. מנגד עמדו (באופן מכלילי ביותר, העדה החרדית עצמה מורכבת מכמה קבוצות) "העדה החרדית" שהתנגדו בכל תוקף לשיתוף פעולה עם הציוניים והחילונים, ועצם הקמה של יישות יהודית עצמאית בטרם ביאת המשיח, נחשבה כחטא גמור וחמור.

אז איך כל זה קשור אל הפנימיות? הרי כבר למדנו, שכל דבר שקורה בחוץ, מהווה רק סימן אל השינויים הפנימיים המתחוללים בכל אחד מאיתנו, ובכלל האומה הישראלית. ברשותכם, נביא כאן את גישתו הפנימית כאמור של בעל הסולם, שראה כל דבר במציאות על צביונו הרוחני, והלא, אנו לא מתעסקים במחלוקות גשמיות.

על פי חכמת הקבלה – זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד

בעל הסולם, בהסתכלותו הכה פנימית, מביא את הרעיון במאמר בספרו: בגשמיות, אם נתתי לחברי עט, מיד הוא מקבל אותו ממני, כלומר, הנתינה והקבלה באים בזמן אחד. מה שאין כן ברוחני, הדברים באים בהשתלשלות מהעליון, אל התחתון (עוד חוק רוחני שיש לחקור בו), ועל כן, העליון יכול לתת, אבל התחתון אינו ראוי ואינו יכול עדיין להשיג מה שקיבל. התחתון קיבל רק הזדמנות לקבל, ועוד לא מימש אותה. ולכן, ברוחניות, יכול לחלוף זמן רב בין הנתינה של העליון לבין הקבלה של התחתון. עד שהתחתון יהיה זכאי לקבל את הדבר מהבורא.

רואים אנו, כיצד חכמת הקבלה, וההסתכלות הפנימית, נותנת לאדם רווחה ואפשרות להתנהל בעולם הזה הגשמי, מבלי להיות מבולבל, מבלי לתהות על מאורעות חיצוניים, והלוואי, שהעם ישכיל כולו ללמוד ולנהור אחר חכמה מופלאה זו, ושעד יום העצמאות הבא, נהיה זכאים לקבל את ארץ ישראל באמת בפנימיות נפשנו.

לשעורים ופרטים אודות החכמה פנו היום hasulam.site@gmail.com

יהודה גלעד

תלמיד בית מדרש "הסולם"


יום חמישי, 19 באפריל 2012

מהו הזיבול הנכון בנפש?

בס"ד
'אִשָׁה כִּי תַזְרִיַע וְיָלְדָה זָכָר" (ויקרא יב, ב')
מסופר על ר' נחמן מברסלב שלפני שהוא היה עומד לומר איזה דבר תורה היה מרגיש שתצא נפשו. מדוע? מסבירים שהוא היה מרגיש את גודל האחריות המוטלת על כתפיו- להביא תועלת של עבודת ה' לשומעים ולא לדבר רק כדי שיראו כמה הוא שנון וחכם ויודע לדבר.
מכאן יש ללמוד שכשבאים לומר או לכתוב דבר תורה כלשהו עלינו לכוון לכך שהתוכן שבו תהיה בו תועלת רוחנית ותתן מקום לעבודת נפש אצל הפוגש את הדברים.
תפיסה זו הייתה נר לרגליו של בעל הסולם זצ"ל ובנו בכורו ממשיך דרכו- רבי ברוך שלום זצ"ל: לראות את כל הנאמר בתורה בגוף אחד, כלומר כתהליכים נפשיים שעל כל אדם לעבור ולא כעל דברים חיצוניים בעלמא.
מהי, אם כן, המשמעות הפנימית של הפסוק המובא לעיל ואיזו עבודה אנו יכולים להפיק ממנו?
בספרו "התורה, האדם ומה שביניהם" מסביר הרב אדם סיני את המושגים 'זכר' ו'נקבה' בתוכנו פנימה: האישה בתוכנו מייצגת את הרצון לקבל והזכר את הרצון להשפיע. מביא הרב"ש משל בעניין: כשזורעים חיטה באדמה ראשית היא נרקבת ומאבדת צורתה ורק לאחר מכן היא יכולה לצמוח לכדי שיבולת יפה ובריאה. כן הדבר כאן- אם האדם רוצה לפתח את צד האהבה לזולת שבו, המכונה זכר, עליו ראשית להזריע את צד הנקבה שבו, את רצונות הקבלה שבו, את אנוכיותו. רק לאחר שהוא מוכן שהאגו שלו יירקב ויאבד צורתו ורק לאחר מכן הוא יוכל לקבל צורה חדשה של אהבה, של השפעה.
וזוהי משמעות הפסוק בפנימיות: 'אישה (צד הנקבה) כי תזריע (יירקב בעפר)' אז 'וילדה זכר' ייולדו בפנים רצונות של השפעה, אבל אם פועלים הפוך, דהיינו אם מזריעים ומרקיבים את צד הזכר שבנו, אז 'וילדה נקבה', כלומר האנוכיות שבך תגדל. וזה מה שאמרו חז"ל: 'אישה מזרעת תחילה- יולדת זכר, איש מזריע תחילה- יולדת נקבה'.
אבל מהי התפיסה הבסיסית שצריכה להנחות את האדם ושתיתן לו את כוחות הנפש הנדרשים כדי לזרוע את אנוכיותו ולתת לה להירקב? בשביל זה צריך "לזבל" את הקרקע, דהיינו לומר לעצמו שהתפיסה האנוכיות היא זבל. העצה הפרקטית לזה היא שכל פעם שהוא חוטא או עושה מעשה המנוגד לרצון ה' ופועל באנוכיות, שיגיד לעצמו: 'אמנם אין לי כוחות להתמודד עם הרצון הקלוקל שלי, אבל אני יודע שמה שאני עושה זה לא נכון, לא ראוי וזה מרחיק אותי מתכליתי להיות אדם'. ככול שהוא ירבה לחשוב על זה לאט לאט תתרקם בתוכו התפיסה שהאנוכיות היא דבר שלילי, ומשם יקח כוחות נפש לעשות את השינוי הפנימי הנדרש לו כדי לתת לרצון שלו צורה של השפעה, בסוד הכתוב 'אישה כי תזריע וילדה זכר'.
אז שנזכה כולנו ליכולת הזו,
ללימוד משותף של חכמת הקבלה, בבית מדרשנו – 0503143333 hasulam.site@gmail.com
בברכת שבת שלום
יוני כהן

יום שלישי, 17 באפריל 2012

הבדיחה בבזוקה - דני איפה אתה מחפש את הכובע?

באחד מימות הפסח, שאל אחד התלמידים שאלה, כיצד ייתכן שאדם לא מצליח לזכור את ההגיונות שהוא מקבל מהעליון, הנקראים בשפת המקובלים מוחין דצלם. לא נתעכב כאן על משמעות אותם המוחין שהעליון נותן לתחתון (אולי בפעם אחרת..), אבל נביא כאן את תשובתו של כבוד הרב אדם סיני לאותו תלמיד, תשובה ממנה ניתן ללמוד רבות על דרכי העבודה של האדם המחפש אמת.

ישנה בדיחה במסטיק בזוקה (באריזה הבדידה, לא בקופסאות), שמספרת שדני, מחפש את הכובע שלו, ברחוב, וחברו שואל אותו מה הוא מחפש, ודני עונה שאת הכובע. "ואיפה איבדת את הכובע דני?" שואל החבר - ברחוב השני. "אז למה אתה מחפש ברחוב הזה?" כי ברחוב הזה יש פנס וברחוב השני אין - תשובתו העמוקה של דני.

ושימו לב מה הבדיחה הזו אומרת עלינו, אנחנו, מחפשים ומחפשים, ומשקיעים בכך יגיעה מרובה, וממשיכים לחפש. והיכן אנו רוצים לחפש? רק היכן שישנו האור. רק היכן שאנו רואים או חושבים, שנקבל תענוג והנאה. ברחוב השני, אומר דני, אין פנס, אין מי שנותן תענוג, לכן, הוא לא רוצה לחפש שם.

ומה אומר משל זה בנפש שלנו? שאנחנו לא רוצים להשקיע יגיעה, במקום שבו לא יהיה לנו (לכאורה תענוג). כי אנו במצב לא מתוקן, שרוצים רק לקבל לעצמנו. ועוד, אנו עונים תשובה מטופשת כל כך, ביודענו, שהכובע, המטרה האמיתית, הדביקות האמיתית, אינה נמצאת דווקא ברחוב המואר, ואנו יודעים שאנו מחפשים במקום הלא נכון, וטומנים את הראש וממשיכים.

אז מה לעשות? כשלומדים הרבה פנימיות, וחכמת הקבלה, מגרים את הנקודה האמיתית שבתוכנו, שמוכנה לעבור לחפש ברחוב החשוך.

ללימוד אמיתי של חכמת הקבלה - פנו עוד היום hasulam.site@gmail.com
מחברכם
ניר לפידות - תלמיד בבית מדרש הסולם

יום שני, 2 באפריל 2012

סעודה של תבלינים?

כתוב "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (מסכת קידושין עמ' ל') ואם חמץ זה יצר הרע, איך אפשר לבטל את יצר הרע? הרי בלי יצר הרע אי אפשר לחיות. כשחז"ל רצו לבטל את יצר הרע, נרעשו שמיים. אמרו בלי יצר הרע לא יהיו גשמים. בלי יצר הרע אין קיום לעולם. התורה מתבטלת אם אין יצר הרע.

נותן על זה משל הרב"ש (רבי ברוך שלום - בנו בכורו של בעל "הסולם"), כתוב "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", אתם ראיתם פעם בן אדם מגיע לסעודה, ושמים לו רק תבלינים על השולחן? אתה רוצה מלוח? תאכל מלח. אתה רוצה חריף? תוכל פלפל חריף. אבל האדם לא רוצה לאכול בצורה כזו. ולמה לא רוצה לאכול סעודה של תבלינים? מי שרוצה רק תורה, בלי שיודע שיש לו יצר הרע, אין לו סעודה אמיתית מהמציאות. אדם צריך קודם לדעת מהו יצר הרע, ואז צריך לתקן אותו. לא צריך לבטל את האני, את העצמיות שלי, את הרצונות שלי, צריך רק לתקן אותו. לא צריך לבטל את הרצון לקבל, רק צריך לשנות לו את הצורה שיהיה בעל מנת להשפיע. למשל, שנהנה מהארת הבורא, לא כי אנו רוצים להנות, אלא כי הבורא ית' רוצה שנהנה. נשתמש ברצונות שנתנו לנו, אבל במסגרת של קדושה.

העבודה שלנו אם כך היתה צריכה להיות לאכול את החמץ, אבל בצורה שונה, כמו שאמרנו, לא לבטל את הרצון, אלא לשנות את צורתו. אולי למשל, היינו יכולים למתק את החמץ עם דבש כמו בראש השנה, אבל מדוע לא לאכול חמץ בכלל?

והתשובה כאן היא, שהזמן הזה המיוחד בפסח הוא זמן שבו אני נותן לעצמי את הכח לוותר על החמץ לגמרי. אם יהיה לי את הכח לבטל אותו לגמרי בפסח, אחר כך תהיה לי אפשרות להשתמש בו (בחמץ – ביצר – ברצון שנתן לי הקב"ה) בצורה הנכונה. לכן פסח זה רק זמן אחד, רק רגל אחד משלושת הרגלים, אחד מג' הקוים (בחכמת הקבלה, ימין שמאל ואמצע) וזה לא כל השנה. לכן רבי שמעון אומר לרבי יהודה בפרשת בא בזוהר, שאי אפשר לעשות כל השנה ביטול של יצר הרע כי צריך להשתמש ברצון, ולא צריך לבטל כלום ממה שהבורא נתן לנו ח"ו (כמו שאומרים למשל בנצרות) אלא צריך להשתמש ברצון בעל מנת להשפיע (להשפיע נחת רוח לבורא), אין לבטל את האני צריך להשתמש בו. אבל בזמן מסויים – פסח – צריך לראות שאפשר לוותר עליו לגמרי ולא להשתמש בו בכלל. רק מי שוויתר לגמרי על משהו, יוכל להיות הבעלים שלו באמת.

לכן דרכנו, שבפסח עושים עבודה שהיא נכונה ורלבנטית רק לזמן המסוגל של חג הפסח והיא ביטול מוחלט של האגו, של האני, אפילו לא גרגיר. ורואים זאת בחוש בסביבה החיצונית, שכל אחינו בית ישראל, ובפרט הנשים, מדקדקות עד למאוד פן יוותר מעט מן המעט מן החמץ בבית. אין וויתורים בניקיון לפסח.