ישנה שמחה של קדושה וישנה שמחה של הוללות.
חכמת הקבלה מלמדת אותנו שישנו חוק בעולמות העליונים שכל תענוג שאדם מקבל - הוא צריך לקבלו מתוך אהבת ה', כלומר כדי לעשות נחת רוח לבורא.
הקשר בין הבורא לנברא צריך להיות קשר של אהבה.
כמו בין בעל ואישה - כאשר צד אחד נותן לשני איזשהי מתנה צריך לקבל את המתנה מתוך אהבה לנותן המתנה ולא מתוך רצון פרטי ואישי להנות.
אם אני חושב רק על עצמי כשאני נהנה - הריני נשאר אנוכי.
אם אני נהנה כי אני רוצה לשמח את נותן המתנה, את הבורא שרוצה שאני יהנה, אז מותר ואף צריך לקבל את המתנה.
חוק זה נקבע בכל עולם, בכל מקום ובכל זמן - אסור להנות למען האנוכיות שלי.
אם כן, הרי ישר נשאלת השאלה - הרי אנו רואים שישנם אנשים שכן נהנים בעולם הזה!?
היות והאדם חייב הנאה כדי להתקיים לכן הנאה מינימאלית כן צריכה להתקבל, אחרת לא היו לאדם חיים. בחכמת הקבלה, נקרא הדבר "אור חסדים", שמחייה את המדרגה גם כשלא מקבלים את הארת החכמה שהיא הההארה של מטרת הבריאה.
אבל עיקר העניין הוא שמשמים נותנים מסתירים מהאדם את האמת ונותנים לו מקום לבחור בעבודת ה' מצד עצמו.
לכן מסתירים את ההנאה הגדולה והעצומה שישנה בדרך התורה ומגלים הנאות במקומות רחוקים מתורה ואף במקומות אסורים.
כאשר אדם מוותר על ההנאות שרחוקות מהתורה ובוחר לפעול את האמת - את הקשר שלו לה' - אז הוא מתקדם, כך הוא יגיע לאהבת ה'. ככל שהוא יותר נהנה שלא בדרך תורה - הוא יותר מתרחק מה'.
וכאן אנו מגיעים להבדל בין שמחה אמיתית לבין שמחה של הוללות.
שמחה של הוללות היא אינה שמחה אמיתית. היא שמחה זמנית שנותנים לאדם הנאות רגעיות ואחריהם הוא מרגיש תיסכול רב וריקנות נפשית גדולה. מאחר ומשך אור ותענוג בצורה לא נכונה.
לכן גם עצם השמחה היא לא שלימה, היא איננה אמיתית - בתוכה מצוי עצבות וחושב שמתגלים מפעם לפעם בצורה חזקה.
אמנם שמחה אמיתית היא מהקשר לבורא.
כאשר אדם שמח מהדברים האמיתיים אזי שמחתו היא גם אמיתית.
היא לא זמנית, היא ניצחית ושלימה. היות והיא מבוססת על אידיאל ניצחי של אהבת ה', שאינה נפסקת לעולם ורק מתגברת והולכת עד אין קץ.
ואע"פ שלפעמים שמחה זו גואה ועולה יותר ולפעמים היא לא מורגשת - בכל זאת היא איננה משאירה ריקנות אחריה אלא דווקא משאירה בלב רגש ורושם של קדושה ושמחה.
דוד ישי שמואל
בית מדרש הסולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה