היו היה פעם בכפר נידח שני אנשים- האחד עשיר והאחד רש. ויהי היום והאיש העני הלך יחד עם אשתו לעיר והנה תוך כדי הליכתם בחוצות נחו עיניה של האישה על אחד מחלונות הראווה.
'במה עיניך מביטות?', שאל האיש. נאנחה האישה ואמרה: 'על הבושם המונח על המדף, ומפני זה נאנחה אני. מפני שנפשי יודעת שאין פרוטה מצויה בכיסנו'.
באותו רגע גמלה החלטה בלב בעלה: 'אקנה לה בושם זה כדי לשמח את ליבה, ויהי מה. הן אני אוהב אותה ורוצה אני להראות לה חיבתי אליה'.
הם חזרו לכפרם ומאותו יום חדל האיש לנסוע למקום מלאכתו בתחבורה ציבורית. היה משכים קום ויוצא מביתו יותר מוקדם ברגל, ואת הכסף שחסך היה שם בצד כדי לקנות את המתנה לאשתו. לעיתים נמנע מלקנות לעצמו פת שחרית או ארוחת צהריים ושוב-את הכסף היה שם בקופת החיסכון שהועיד לבושם.
כך עברו עליו שישה חודשים שלמים והוא ראה איך מיום ליום ומחודש לחודש גדל הסכום עד שסוף סוף השיג את כל הדמים הדרושים. אז החליט לנסוע העירה ולקנות את המתנה לאשתו. אחוז התרגשות וחסר סבלנות, הגיע האיש לחנות וקנה את הבושם. 'עטפי אותו יפה, שהוא ייראה נחמד למראה וכך תגדל שמחתה של רעייתי'. ביקש העני את המוכרת.
בדרך הארוכה הביתה, ביקש האיש לנוח קצת אך לא יכול היה לעצום עין מרוב התרגשות. כשהיגיע לכפר הוא פנה היישר אל ביתו, אך מרוב שהוא שגה בדמיונות על איך אשתו מתרגשת מהמתנה, לא ראו עיניו את האבן הגדולה על הרצפה הסמוכה למעונם הדל. מעד האיש ונפל מלוא קומתו ארצה. הבושם נשמט מידיו ונשבר. כל תכולת הבקבוקון נשפכה ונבלעה באדמה.
ומעשה עם האיש העשיר שפעם באה אשתו אליו בזמן שהוא עסק בניירותיו ועסקיו ובקשתו 2000 רובל כדי לקנות לעצמה טבעת יהלום מיוחדת במינה. חסר סבלנות על ההפרעה הבלתי רצויה באמצע מלאכתו, אמר: 'לכי לך למגירה ברהיט הצרפתי העתיק, וקחי לך משם כל סכום שתרצי. העיקר-הניחי אותי לנפשי מפני שעסוק אני'. הלכה האישה וקנתה לעצמה את אשר רצה ליבה.
בכך מסתיים סיפורם של האיש העשיר והאיש העני שגרו בכפר נידח.
כאן המקום לשאול: מי זכה לאהוב יותר את אשתו, העשיר או העני?. התשובה הברורה היא שהעני. ואז אנו שוב נשאל: אבל העני לא הצליח לתת לאשתו את הבושם ואילו העשיר כן הצליח לתת לאשתו את כספו? וכאן התשובה תהיה: העיקר האהבה. מה שקובע הוא מה הרגיש הבעל כלפי אשתו.
מוזר הדבר שכאן ברור לנו שהנקודה הפנימית היא החשובה, בו בעת אנו עוסקים רוב הזמן להשיג תמורות חיצוניות: כסף, יופי, בית יפה ועוד. האם זה אומר שאנו צריכים לחיות בבתים לא יפים? או לאכול אוכל מזין ולא משנה אם הוא ערב לחכנו? התשובה היא לא. אלא עלינו לפעול את המעשים ברובד החיצוני המורגש לנו דרך חמשת החושים, אך יחד עם זאת לחפש את השינוי, את התמורה, בתוכנו פנימה. הכוונה היא זו המשאירה רושם והיא זו שבונה את צד האדם שבנו. שאיפת חיינו צריכה להיות להשתמש בחיצוניות בשביל הנקודה הפנימית. שם צריכה להיות מטרתו.
למדנו בהקדמה לספר הזוהר של בעל הסולם זצ"ל (אות סו): "ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות". השאלה היא: מהו העיקר אצלי? מה אני שם כמטרה ומה כאמצעי? על כל אחד מאתנו מוטלת החובה לשאול שאלות נוקבות אלו, מתוך לחיות חיים אמתיים יותר, נכונים יותר, תכליתיים יותר.
ונסיים בציטוט מתוך דברי הרב אדם סיני שליט"א בספרו "התורה, האדם ומה ביניהם" (עמוד 125): "על האדם, המחפש אמת, מונחת החובה להשיג מטרה פנימית לפעולותיו החיצוניות...אל לו לאדם לומר יותר העיקר הבריאות. מעתה יאמר, העיקר הרוחניות".
שנזכה....
לפרטים, תגובות ולימוד אמיתי של חכמת הקבלה
hasulam.site@gmail.com
hasulam.co.il
אבל אשתו של העני בכל זאת לא קיבלה את הבושם, אז במה הוא יכול להלביש את האהבה?
השבמחקמה יתן לו לחוש אותה?
הוא יוכל לספר לה את כל המאמצים שהוא עשה כדי לקנות לה וכו'. אם גם אשתו רוצה לאהוב אותו באמת, היא תתרגש מאוד ותחזיר לו אהבה, כי היא לא מסתכלת על המתנה, אלא על נותן המתנה. אבל אם היא רק תתאכזב על זה שלא קיבלה את המתנה, זה יהיה סימן בשבילה שיש לה עוד עבודה לאהוב את בעלה ולא את המתנות שהוא נותן או לא נותן לה.
מחקשבת שלום!
יישר כח יוני, תשובה חזקה.
השבמחקבכלל מאמר חזק....
מדהים איך בעצם איך שלא מסתכלים על זה, העיקר זה הרוחניות, הכלל, האהבה, פשוט מדהים.