הנה, כשאדם בא לעולם, מתחיל להתבגר ולנסות להבין, מחליט שיש תכלית ואנו כאן לא "סתם". הרי באלוקים הוא מאמין, ובטח לבורא יש מטרה במסע שלנו. הוא לומד ומשכיל ומנסה להעמיק. אבל הרי בתורה כבר כתובה המטרה, ואין צורך בהמצאות חדשות.
מטרה אחת היא לבורא עולם - להטיב לנברא. מטרה אחת היא לאדם בעולם - להגיע לאהבת ה'.
יש לדון ולהרחיב בנושא התכלית, והיחס בין הבורא לנברא, אבל באנו לדבר על מטרת החיים בפרט וגם על כל מטרה שמוצבת לאדם בכלל.
יש כאלה שמטרה תאתגר אותם, ויש שרוצים רק לנוח. אך בכל אופן - למטרה, אם היא מוכרחת - צריך להגיע.
למשל, אדם רוצה לפרנס את משפחתו. לעיתים זה כלל וכלל לא פשוט. זה טעון בהרבה מחשבה, הרבה מרץ וכמובן הרבה יגיעה עד שרואים תוצאה, אם בכלל.
מה יעשה האדם? לשבת בחיבוק ידים - לא כדאי.
הרי הוא חייב לזוז קדימה...
מה באמת צריך לעשות כדי לא להתייאש כאשר יש לנו מטרות גדולות ואנו רואים שאנו לא כל כך מסוגלים להגיע אליהן? אנו נוחלים כישלונות שוב ושוב - כיצד לא נתייאש?
איך בנ"א שיודע שיש לו תכלית להגיע לדבקות בבורא לא יתיאש אחרי שאינו מצליח, ושוב נופל או לכל הפחות לא עולה, לא רואה התקדמות או שינוי אחרי הרבה זמן, מה יעשה???
כי הרי להשיג פרנסה בעולם הזה או כל מטרה אחרת - זה עדיין משחק ילדים, כלפי המטרה הגדולה והעצומה של כל יהודי - להגיע לאהבת ה'. כפי שכל אחד מוכיח את זאת לעצמו בכל מיני צמתים בחיים המאתגרים.
אז קודם כל חובה עלינו להאמין שאפשר להגיע לשלמות. כלומר, אם הבורא ברא אותנו עם תכלית מסויימת זאת אומרת שאנו יכולים להגיע אליה. שהרי לא יתכן שהבורא, שהוא שלם והוא טוב ומטיב יזנח אותנו לאנחות ח"ו ללא אפשרות להתקן ולהגיע לתכליתנו המקווה שלמענה נבראנו.
זהו מדת הבטחון שמחוייבת להימצא כהשקפה רחוקה אך חזקה בליבו של כל יהודי.
זוהי אמונה בהבטחת הקב"ה לעם ישראל ואף לכל האנושות שהבריאה הזאת תגיע על שלימותה.
אמרו חז"ל במסכת אבות:
"היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה ובעל הבית דוחק... לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה."
כלומר - האדם לא אחראי לתוצאה. האדם צריך לעשות את היגיעה, להכין את הכלי הראוי, והבורא ברחמיו המרובים כשירצה יעזור לאדם להגיע לשלימות.
כי חז"ל גם אמרו במסכת קידושין - "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא אין הקב"ה עוזר, אינו יכול לו".
וכן אמרו חז"ל - "אם אין אני לי - מי לי. וכשאני לעצמי - מה אני, ואם לא עכשיו - אמתי?!"
כך שההרגשה היא נכונה - האדם כשהוא לבדו לא יכול להגיע לשלימות, אבל הוא צריך לעשות את כל מה שהוא יכול מצידו. הוא צריך להראות - אני רוצה!!!
כשאומרים לאדם לדחוף בניין - אין הוא צריך שהבניין יזוז אלא לרצות שהוא יזוז ולדחוף...
לכן, אסור לאדם להתייאש, אלא הוא צריך לעשות את כל מה שבכוחו לעשות - וה', כפי שהבטיח, יעזור - כשיחשוב שהגיע הזמן...
אבל, יש לשים ליבנו היטב לב' דרכים להתמדדות עם היאוש, לאחר כל האמור לעיל.
א - כשאדם בא ללכת בדרך - שלא יסתכל על כל המטרה אלא רק על הצעד הראשון.
כשהוא בא לסדר את הבית, או את נפשו, יתחיל מהצעד הראשון ולא יחשוב וידאג על הכל. ומתוך כך עוד צעד ועוד צעד - בעזרת ה' ההצלחה תגיע.
ב - לזכור ולהפנים כנקודת השקפה שאפשר להגיע לשלימות. כלומר שהמטרה הרחוקה תאיר לאדם כנקודת אור בקצה המנהרה, וזה מה שיתן לו כח להמשיך הלאה ביישר שאת וביתר עוז בדרך הארוכה והמאתגרת.
ובכל אופן - תמיד ישא האדם תפילה בפנימיות ליבו לבורא עולם שישגיח עליו ויעזור לו. כי בסופו של דבר - הקשר הפנימי לה' הוא הדבר הרצוי, והבטחון שה' הולך איתי בכל צעד ושעל - נותן כח אדיר לפעולה...
דוד ישי שמואל
לפרטים נוספים על איך אפשר ללכת בדרך אמיתית מבלי להתייאש...
Hasulam.co.il
